פסק-דין בתיק עב"ל 9435-02-11

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת הדס יהלום ונציגי הציבור גב' הרצברג ומר גז'בין; ב"ל 2003/06), בו נדחתה תביעת המערער להכרה בפגיעתו המוחית כתאונה בעבודה.

2.         לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים, נחה דעתנו כי פסק דינו של בית הדין קמא ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. לאור האמור, דין הערעור להידחות.

3.         חרף האמור, לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי להוסיף את הדברים הבאים:

א.        האירוע בעבודה היה להערכת בית הדין קמא ספק אירוע חריג. התרגזות של המערער ביום חמישי 6.5.2004, בפגישת עבודה בחברת ביטוח, על כך ששמאי שמונה על ידי חברת הביטוח לא ערך את דו"ח השמאות. ביום שבת 8.5.2004, נפל המערער בעת טיול, וביום ראשון, 9.5.2004, שלושה ימים לאחר האירוע, בעת שנסע לעבודה, הוא חש ברע והובהל לבית החולים.

ב.         בית הדין קמא מינה שלושה מומחים רפואיים לבחינת עניינו של המערער. דעת כל המומחים הייתה שאין קשר סיבתי בין הפגיעה המוחית שעבר המערער לבין האירוע בעבודה. פרופ' רכס ופרופ' אברמסקי קבעו, שאפילו אם האבחנה הייתה של אירוע מוחי, ולא טרשת נפוצה - חלוף הזמן בין קרות האירוע בעבודה לבין הופעת האירוע המוחי, מנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. על כך הם הוסיפו כי אם האבחנה הינה של טרשת נפוצה, לאור האבחנה המשוערת בהמשך אשפוזו של המערער, גם אז ברי שאין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין הטרשת הנפוצה, באשר טרשת נפוצה אינה יכולה להיגרם עקב דחק נפשי. פרופ' רפפורט אף הוא שלל את הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין האירוע המוחי ככל שאירע, והוסיף כי האבחנה של הרופאים המטפלים שונתה לאבחנה של מחלת הטרשת הנפוצה.

ג.         בטיעונו בפנינו, הסתמך בא-כוח המערער על חוות דעת פרופ' רפפורט, וטען שנפלו בה פגמים, המצדיקים קבלת הערעור לאורה. דא עקא, שכנגדו עומדות חוות הדעת של פרופ' רכס ואברמסקי, שדי בהן לדחות את הערעור. ואף אם היה מקום לפסול את חוות דעת פרופ' רפפורט, לא היה מקום להכיר בפגיעה המוחית כפגיעה בעבודה.

ד.         שאלת גורמי הסיכון אינה רלוונטית לענייננו, באשר על פי חוות דעת המומחים, הפגיעה המוחית כפי שהיא, שעבר המערער, איננה קשורה לאירוע בעבודה. המומחים מסבירים ומנמקים מדוע אין קשר בין השניים. לאור זאת, ברור ממילא כי המערער לא הוכיח בסבירות העולה על 50% כי קיים קשר סיבתי שכזה.

ה.        חוות דעת ד"ר קוריצקי מטעם המערער אינה יכולה לסייע בידו באשר על פי פסיקתנו אנו מעדיפים להסתמך על חוות הדעת האובייקטיביות של המומחים מטעמנו ולא על חוות דעת מטעם הצדדים שעניינם נדון בפנינו.

4.         סוף דבר, הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ב (10 מאי 2012), בהעדר הצדדים.